"לילית" של ענת דרימר

4.5.2018

ואז האורות ירדו והשתרר שקט.

לכולםן היה ברור שנגמר, אבל אף אחת עדיין לא מחאה כפיים. זה היה קהל נושם. מעכל.

ואז, בדיוק כשחשבתי שמבחינתי אפשר להמשיך לנשום ולעכל בחושך עוד זמן מה, מישהו התחיל למחוא כפיים, וכולם, לאט-לאט, הצטרפו אליו וזה היה, ככל הנראה, הרגע הרגיל היחיד במופע הזה – קהל מוחא כפיים לא.נשים שיצרו והציגו בפניו את המופע הערב – "לילית", היצירה החדשה של ענת דרימר.

כאן המקום לגילוי נאות: ענת דרימר היא חברה שלי. חברה טובה. ואיזה מזל, אני חושב לעצמי, שהתברכתי בחברות כאלה (כי כשחברים עושים אומנות שאתה לא אוהב – אלליי).

פעם שמעתי את ענת אומרת לקבוצת סדנה שהנחתה: "נתנו לכוחות האופל להשתלט על המיניות שלנו. צריך לקחת אותה בחזרה". לילית היא יצירה של תאוות חיים ושל שחרור, וכיאה ליצירה ששואפת אל החופש, היא לא מגבילה את עצמה למדיום אחד- יש בה תיאטרון ומחול ומוזיקה ושירה מדוברת ויצירה מקורית ורדי-מייד תרבותי, וכולם יחד יוצרים במינונים מדויקים את השפה של העבודה הזאת.

כל העוסקות והעוסקים במלאכה הביאו אל "לילית" את עולמםן הפנימי ולכולן יש מקום: לריקוד הילדי-קסום של צוקי רינגרט, לקצוות המחוספסים בכוונה בתנועה של שקד מוכיח ולנון-אקטינג שובה הלב של בן סגרסקי. המוזיקה של עמית פישביין והתאורה של מעיין שחר עוטפות את החלל שעיצבה עמית רובין ויחד הם יוצרים את הממד הסוראליסטי שבו מתקיימת לילית והמלאכים שדולקים בעקבותיה.

 ענת דרימר שמה את האצבע על הנקודה שבה הדברים מתחברים, שבה אין עוד מה לומר, אלא רק לנשום כמה רגעים בחושך ולעכל. ואז לרקוד יחד על הבמה לצלילי התפילה הקטנה של מדונה.