רחוב סומסום האמתי

על נסיעה לילית ללא GPS

אחת עשרה וחצי בְּליל רביעי מזדמן, בדרך חזרה מתל אביב. הכבישים די ריקים והרכבים שכן מסתובבים בחוץ נושאים איתם לְאוּת פונקציונלית, שעולה בכחול-אפרפר ממסכי הסלולרי שמקובעים למקומותיהם במינֵי סדים שמזדקרים מהשמשה הקדמית, מלוח המכוונים, או ממשפטים ארוכים מדי בבלוג מזדמן.

גם אצלי ברכב אותו כחול-אפרפר פונקציונלי, אבל אחרי שאני מוריד חברה ליד שינקין, אני מחליט למרוד בו, לא פונה ימינה בחשמונאים, וממשיך מרוטשילד אל אבן גבירול, ואחר כך פונה שמאלה מתחת גשר רוקח כדי לנסוע בתוך הערים שבדרך במקום על הכביש המהיר (אגב, זה לא באמת הכביש שמהיר).

אני מפיק איזו הנאה מוזרה מלראות איך הווייז מחשב מסלול מחדש בכל פעם שאני לא שועה לעצתו המלומדת, אבל מהר מאוד נמאס לי מזה ואני מכבה אותו. אני אוהב נסיעות ליליות, בדיוק בגלל שהפונקציונליות שלהן היא לא העיקר. זה לא באמת משנה אם אגיע הביתה ב-00:32 או ב-00:39. אני לא צריך להספיק לפגוש אף אחת, לאסוף אף אחד או להשלים איזושהי מטלה דחופה לפני ש.

אתקן את עצמי: זה לא נכון שבנסיעות לילה התכליתיות היא לא העיקר, אלא שהן משרתות תכלית אחרת, שאינה להגיע הכי מהר מנקודה א' לנקודה ב'. מכונית צהובה. נהיגה לילית היא זמן להרהורים. או לשיחות טלפון עם יפתח. או להכיר יותר לעומק איזו להקה חדשה שספוטיפיי השמיע לי דרך האלבום-רדיו.

איכשהו, נדמה שרב הזמן אנחנו מקבלים את האקסיומה שיותר מהר זה בהכרח יותר טוב. מצחיק, אני יכול לחשוב על הרבה מאוד דברים שהאטיות הרבה יותר יפה להם. למשל, נהיגה לילית בתוואי עירוני.

וכך אני משייט לי, מאוד מבסוט על עצמי על ההאטה וההרהורים וכל זה, תוהה לעצמי איפה, כמתבקש, תשתבש הנסיעה. התשובה מתקבלת דקה וחצי לאחר מכן, בדמות רחוב הרצליאני מרכזי מאוד מחד וחסום מאוד מאידך. לרגע קצר עוברת בי המחשבה לחתוך לכביש המהיר או להדליק שוב את הווייז, רק עד שיעזור לי להתחבר שוב למסלול מוכר, אבל מיד מבטל את מחשבות החטא האלה ומחליט לנווט בעצמי דרך שטחים לא ידועים בעיר בורגנית מנומנמת.

אני, לעומת זאת, לא יכול להרשות לעצמי להיות מנומנם עכשיו. אני ער ודרוך לכל פרטי הדרך, כי יש לי כיוון, אבל שום היכרות עם הרחובות האלה. לגבי כל פניה אני צריך להחליט אם להמר עליה, אם לפנות בה או להמשיך ישר. היופי הוא שגם אם אסתבך עוד יותר ואמצא את עצמי ברחובות הולנדיים מטופחים ללא מוצא עד אחת בלילה, זה לא משנה. רק דבר אחד בטוח כבר במשחק הזה – את הווייז אני לא מדליק שוב בנסיעה הזאת. זה כבר נהיה עניין אישי.   

בסופו של דבר, אני נפלט איפשהו על כביש 2, הרבה יותר דרומה ממה שחשבתי. אני שוב בדרך מוכרת, מה שמאפשר לטייס להיות קצת יותר אוטומטי ולחוויית האיבוד הקצר שלי, ללכת לעיבוד.

כמה דקות לפני כן, בתוך סבך הנובורישיות האורבנית המסתעפת, נגלה לעיניי לפתע השלט "רחוב סומסום". על אמת. בלבן על כחול רשמי. וזה יפה בעיניי מהמון סיבות שנראה לי שאני לא באמת צריך לפרט כאן, וגורם לי לשמוח מאוד על ההחלטה שלי להתנתק לרגע מהלוויינים.

יש יום ללא עישון ויום ללא קניות ובטח עוד כמה ימים ללא משהו. אני מציע להוסיף להם יום ללא ניווט לווייני, שנוכל רגע לראות את הדרך ואולי אפילו לעצור, להוריד חלון ולשאול אחת את השני "הי, סליחה, איך מגיעים ל...?"